סיור יפו

 

10.2.2000

הטקסט המובא כאן הינו תמלול של הקלטת סיור מורי דרך ביפו.

הטקסט לא עבר הגהה עמכם הסליחה.

 

 

 

בדרך

ראינו באוטובוס סרט על מקורות. מבחינת הפרויקטים של מקורות זה הקו הרביעי בגלל שלושת הפרויקטים שהיו קודם, ולא לבלבל את זה עם העובדה שיש גם ארבעה קווי מים לירושלים בתקופה האחרונה, לאורך ההיסטוריה היו כמובן עוד יותר.

בו נעשה סדר במפעלי המים של ירושלים

1.      מפעל מים מהתקופה היבוסית / ברונזה.

כמובן היו שני מעיינות, הגיחון ועין רוגל, הגיחון ועין רוגל שכנראה במאה שמינית לפני הספירה הפסיק לתפקד בגלל רעש אדמה.

2.      תעלת השילוח מהגיחון אל גני המלך, בירכת אל חמרה.

3.      חזקיהו במאה שמנית לפני הספירה חוצב מנהרה לבריכה פנימית בין החומות.

פיר וורן זה חלק קרסטי שהיה קיים ולא יגעו עליו עד שיפור של מפעל מים בתקופה הישראלית.

בתקופה החשמונאית מתחילים להוביל מים מדרום לעיר בשתי אמות: עליונה ותחתונה, שהורדוס מרחיב ומגדיל. העליונה אל בריכת חזקיהו. המים מברכות שלמה הובילו לירושלים עד תקופת המנדט. באמה התחתונה באזור ארמון הנציב ומקומות אחרים אפשר לראות צינורות חרס עותומניים, עד שהבריטים הניחו כאן צינור מתכת.

בריכות שלמה מפעל גדול של ימי בית שני תפקדו עד קרוב מאוד לתקופתנו. מקורות נוספים של מים לירושלים היה מעין פרע (ואדי קלט) גם הודות לבריטים. מכיוון מקורות הירקון היה קו בריטי. המשאבות באזור לטרון פוצצו ב 48. אז היה צורך לפרוס קו חדש שקראו לו קו השילוח. הקו הזה התחיל מאזור מעיינות חולדה, יער הרצל ועלה לאורך דרך בורמה והתחבר לקו המנדטורי באזור שער הגיא (עקף את הפקק) כי שם כבר הייתה לנו שליטה. אחר כך כמובן אפשר היה לפרוס קו של לטרון ואז היה הקו שמשמש את ירושלים עד היום ממעיינות ראש העין, הם חלק ממפעל המים הארצי. משנת 64 עם סיום מפעל המים הארצי מחברים גם את המפעלים האזורים למערכת אחת. ראינו באנטיפטריס כי האזור יבש לחלוטין ולא ידענו מה נשאר שם. ועם גידול העיר הונח הקו הרביעי. במפעל זה שולבו גופים ירוקים כדי שהקו לא יחריב כל מה שבדרכו. הוא מסתיים בבית וגן. הקווים הקודמים חלק מהם הובילו לבית וגן וברוממה ישנה גם בריכת אגירה מנדטורית.

לגבי מושגים ששמענו אתמול, מים שיש בהם עד 400 מ"ג כלור לליטר הם מתוקים, עד 4000 מ"ג אלו מים מליחים ומעל זה מים מלוחים. במים מליחים ניתן להשתמש גם למטרות חקלאיות כאשר משתמשים בחומר שסופח מלח כמו גבס. ניתן לפזר גבס על שטח מסוים וניתן לגדל גידולים כמו כותנה במים מליחים. נוצר מצב אבסורדי בנגב שמעדיפים למצוא מים מליחים כי הם יותר זולים. מים מתוקים בצבע לבן, כחול, ירוק. באר מליחה לא הופכת בדרך כלל לחלק מהמערך הלאומי ולכן אין לה צבע. מים מושבים, שהיו ביוב: אלו מי קולחין שעברו לפחות שני טיפולים, ראשון הפרדת מוצקים, ושני כימי. את הבוצה, המשקע שנוצר משני טיפולים אלו יש אפשרות לעבד ולהשתמש בדישון. הבוצה הזו אחרי שמעבדים אותה, נקראת בוצה משופעלת. גם מהדרק הזה יש  דברים שעוד ניתן לנצל. אבל 99.9% זה מים והפוטנציאל הוא 300 מליון מטרים מעוקבים, כ 15% מהצריכה הכללית של ארץ ישראל. עד היום מנצלים 130 מליון בשיפדן 25 מליון בקישון ובקו המזרחי יש עוד 120 שמתוכננים לניצול 80. מתכוונים את כל ה 300 לנצל אבל בינתיים זו בעיה בגלל התנגדות של ערים שקו כזה עצום של ביוב יחצה את העיר. בקו השיפדן יש גם טיפול שלישי, החדרה של מים אלו לחולות יבנה ואחרי יותר משנה מוציאים אותם לשימוש החקלאים לאורך הקו. הצינורות נצבעים בצבע אדום כדי להפרידן ממי השתייה שלא יהיו טעויות. חלק מהמים האלו של הקו השלישי נמצאים במאגרים פתוחים שם יש בעיית לכלוך מלשלשת של עופות מים בזה מנסים להלחם עם דגים בין השאר כמו באגם אשכול, ושם יש תחנת בדיקה לפני שהמים נכנסים לצינור של 108 אינצ' זה יותר משנים וחצי מטר קוטר. שם בנוסף לחומרים כימיים משתמשים בסדרה של דגים היוצרים שרשרת מזון המחסלת את המזהמים השונים במים. המים באיכות שתיה ומיועדים רק לחקלאות. במקום בו יש טיפול ראשוני ושניוני הם טובים רק לחקלאות שאינה של מוצרי מזון, כותנה, מספוא, חיטה, מטעים. אצל ירקות זו בעיה חייבים גם טיפול שלישוני.

מכון וולקני פיתח מוצרי חקלאות הגדלים על מים מליחים. באזור קדש ברנעה מגדלים עגבניות על מים גיאוטרמים, במאגר פוסילי שאין לו הזנה מקו מי תהום פעיל. הם גם חמים ומליחים, ומנצלים את החום לחימום החממות על ידי העברתם במערכת מחליפי חום, הם מתקררים וניתן להשקות אתם. מסתבר בצורה מפתיעה שהעגבניות האלו במקום להיות יותר מלוחות הן יותר מתוקות.

לאחרונה מפתחים דרך רביעית לטיפול במים עם צמחי מים, כמו עדשת המים. היתרון של הצמחים הוא שהם קולטים מתכות כבדות, ואחר כך ניתן לקצור אותם ולהפיק מהם קדמיום, מתכת יקרה. מי צריך נפט אם יש אצות.

על יד מושב טל-שחר (על שם הנרי מורגן-טאו) עוברים את הישוב דרומה ופונים שמאלה רואים את הסוללה של המאגר, יש שם עכשיו עופות מים, מאוד יפה.

אנו רואים משמאל כנסייה רוסית על שם תביתה, ועוד נדבר על זה.

אנו נכנסים בדרך אחת ליפו, ניתן לבוא גם מכיוון אבו-כביר, משם נצא. משך היום אנו ללא האוטובוס ורק בצהרים נראה אותו ובסוף נחבור אליו.

מבחנה טופוגרפית עברנו רכס קטן של כורכר (רחוב קיבוץ גלויות) ונראה בהמשך כי אזור זה טופוגרפית נמוך יחסית. אנו זוכרים כי נחל אילון עושה תפנית צפונה ונשפך לירקון. אחת ההשערות היא שהזרימה של הירקון לפני שנסתם המוצא שלו נשפך כאן. עם סתימת המוצא האזור הזה הפך ביצתי והירקון מצא נתיב צפונה עד שנשפך לירקון בגשרים שאנו חוצים עליהם בנתיבי אילון די סמוך לשפך לים. זו לא תופעה נפוצה, אבל אנו יודעים שיש סתימת נחלים והם עוקפים את הסתימה לצפון כמו נחל לכיש שנשפך עם ברך צפונה, וכאן נחל כל כך גדול כמו אילון לא מצא את הדרך לים ובסוף מצא אל הירקון. המקום הזה נקרא "אל-בסה" בגלל הביצה. כאן יש את מגרש בלומפילד ולפני כן היה כאן מגרש כדור רגל קטן יותר שנקרא בסה.

האזור הזה היה מכוסה פרדסים ותפוזי ג'פה הראשונים נקטפו כאן בדרום תל אביב יפו ועד היום זה השם המסחרי של תפוזי ארץ ישראל. רואים מבנה תערובת ורואים איך העיר מקיפה אזורים חקלאים שפעם היו בהם משקי בעלי חיים.

(רחוב שלמה) חוצים את שדרות ירושלים, המחברות את תל אביב יפו ומגיעות לבת-ים.

הנושא של גשם מלאכותי: יש מצבים שבהם העננות לא מספיק רוויה להוריד גשם אבל היא במצב גבולי. מדובר בעננות שכבתית (סטראטוס) הענן לא מספיק צפוף ויש לו צבע אפור. הוא על גבול הורדת הגשם. צריך שיתלכדו טיפות מספיק כבדות כדי להתנגד לרוח. צריך חומר מלכד, הזיהום הוא חומר הידרוסקופי והוא מזרז ירידת גשם. אז יוצרים זיהום מלאכותי בעזרת תנורים של יודיד הכסף (החום מעלה את החומר) או על ידי מטוסים שזורעים את העננים בעזרת ריסוס. התרומה של הגברת הגשם בעזרת חומר זה היא תוספת של 15 / 20 אחוז תוספת שנתית לאזור בו משתמשים בשיטה זו, רק בנקודה בה עושים זאת.

ראינו את מסגד אל מחמודיה.

אוסמוזה הפוכה: בטבע יש תהליך אוסמוזה/פעפוע. לתמיסות יש נטייה להשוות ריכוזים ואם נשים שתי תמיסות זו לצד זו עם מחיצה שמעבירה רק נוזל ולא את החומר של התמיסה. ואז המים המתוקים בלי המלח עוברים אל התמיסה עם המלח וידללו אותה, נוצר מפל ריכוזים. קרום חצי חדיר. בטבע המעבר הוא מתמיסה בריכוז נמוך לתמיסה בריכוז גבוה. מסתבר שאם מפעילים לחץ על המים עם הריכוז הגבוה אפשר לסנן אותם ובצד אחד נשארים מים מתוקים, כלומר הופכים את התהליך, תהליך זה קורה בכליות של האדם במצב של חוסר מים. ראינו אתמול בסרט צינורות ארוכים שהמים מועברים בהם בלחץ דרך מערכת של קרומים וכך מעבירים מים מריכוז גבוה לנמוך ומטהרים אותם.

יפו

אנו באזור שהו שייך לסוף של הסיור של יפו. נכנס אל תוך חומות יפו דרך החלק המערבי, נשב שם, נרד לנמל, נלך בסמטאות, לכיכר קדומים, נלך דרומה לשכונת עג'מה, נלך לבית הקברות הפרוטסטנטי, נחזור לכיכר השעון ונדבר על האזור - שוק הפשפשים, חאן מנולי, רחוב סיקסיק, הפסקת צהרים, נלך צפונה עם היציאה היהודית מהחומות, גימנסיה הרצליה לאורך רחוב בוסטרוב, שדרות ירושלים, רחוב יפו-ת"א היא דרך אילת ודרך השכונה האמריקאית גרמנית אל שכונת נווה צדק נווה שלום ולסיום נגיע לקולנוע עדן בשולי אחוזת בית אליה לא נכנס היום.

 

טיילת החומה על הים

אנו מצפון לעיר שבתוך החומות. מכאן אפשר להבין מדוע יפו הפכה להיות מה שהייתה לאורך הרבה תקופות. היא הייתה עיר חשובה שהיוותה ציון דרך בהתפתחות חבל הארץ בו אנו נמצאים.

מדובר על מעין חצי אי שחודר אל הים המורכב גבעת כורכר שהיא חלק ממערכת רכסי הכורכר המלווים את מישור חופה של ארץ ישראל לכל אורכו. ניתן ליראות שהו עבר גידוד ומה שנשאר ממנו זה סלע אנדרומדה.

אנו מצפון כאשר פריצת חצי האי הזה לים מדרום לנו וניתן ליראות מפרץ טבעי. שילוב של מפרץ טבעי וגבעה מוגבהת לאורך מישור חופה של ארץ ישראל אי אפשר להתעלם ממנו. קו החוף של הארץ הוא ישר כמו סרגל פרט לשתי נקודות, עכו ויפו, ואי אפשר להתעלם מכך אסטרטגית וכלכלית. עיר חייבת עורף חקלאי, עורף כלכלי. העורף של יפו היא בקעת אונו המשתרעת מכאן מזרחה. זה הבקעה של נחל האילון, עמק אילון. אנו רואים את הקישלה, המשטרה, וזהו הקו המקורי של החומה מראשית המאה ה 19 על התוואי שלו התלבשו מבנים מאוחרים יותר. אנו רואים חלקים מהחומה שהם חלקים משוחזרים למרגלות הקשתות ממש למרגלות המבנים שלמעלה. אם נביט דרום מערבה נוכל לראות את אזור הנמל הבריטי מהיצירות הצעירות ביפו (1936). הנמל העתיק האמיתי היה באזור הזה, מה שהגן עליו זה קו סלע אנדרומדה שממשיך גם דרומה, לא רק מצפון לשובר הגלים שאנו רואים מכאן. הנמל של יפו השתמש בסלע אנדרומדה כשובר גלים, היום סלע אנדרומדה עדין, כמעט חסר משמעות שעם כל הרחבה או שיפוץ של הנמל הסלע פוצץ והוסר. אנו רואים כי הכניסה לנמל מצפון כמו כל הנמלים העתיקים לאורך חופי הארץ בשל מערכת רוחות וזרמים שמביאים סחף וחולות מכיוון הנילוס מדרום שהיו סותמים את הנמל אם הפתח היה דרומה. כדי להתגונן מהחולות המגיעים מדרום, הפתחים הם צפונה.

במהלך שנות החמישים והשישים נכרו כ 10 מיליארד מטרים מעוקבים של חול לבניה וכדי לתת לחוף להירפא בנו את שוברי הגלים באזור תל אביב וצפונה כדי לזרז השקעת חול.

לאורך התקופות יש אזכורים שונים של יפו: כבר מן האלף השביעי לפני הספירה, לא עירונית, לא מסודרת. בצורה מסודרת יש עדויות של תחותמס מהמאה ה 15 לפני הספירה. מאה 14 לפני הספירה מכתבי תל עמרנה. מאה 13 לפני הספירה (פחות או יותר יציאת בני ישראל) יפו תחת שלטון מצרי חזק זאת אנו למדים מפפירוס אנסטזי (על שם כומר ארמני שגילה אותו והוא נמצא במוזיאון לונדון). אחר כך תקופת שלמה המלך, דברי הימים ב' פרק ב', הנה הגיעו ארזי הלבנון לבית המקדש. המסקנה היא כי הנמל של יפו העתיק היה בתל אביב, הכוונה היא לאזור ארובת העשן של רדינג ד', המוצא של הירקון אל הים, מזרחה ממנו תל קסילה, ויש תל קסילה עיר ותל קסילה ים - תל קודדי. הנמלים העתיקים המסורתיים הם בשפכי נחלים וכאן אחת המפרצים הימיים הקדומים יותר, כאן ביפו. בזמן יהושע פרק י"ח חלוקת הארץ בין השבטים. את יפו קבל שבט דן, אבל כאן היו גויי ים, שלא אפשרו לאנשי שבט דן להתנחל ושבט דן עובר צפונה לארצו של ליש, ושנים ארוכות האזור בידי גויי הים. סיפור יונה הנביא גם הוא כאן ביפו, מאה שביעית שמינית. מהמאה החמישית לפני הספירה מספר פיליניוס, יפו היא עיר של פניקים והיא קיימת כפי המסופר לפני שהיה המבול בעולם. נקפוץ ל 332 עם כיבושי אלכסנדר מוקדון היא הופכת לעיר יוונית, יפו או יופה בת איאולוס מהמיתולוגיה היוונית. במאה שניה ראשונה לפני הספירה יפו מגיעה כמעט לשיא גודלה תחת שלטון יהודי. ביפו היו במאה השניה 200 יהודים ביפו וההלניסטים מזמינים את היהודים למסע ימי ומטביעים אותם. האחים החשמונאים משתמשים בעניין הזה כמניע וכובשים את יפו בכוח הזרוע. בתקופה הרומית ביפו אין פיתוח גדול. יש מצודה קטנה למעלה על הרכס, היא תחנת דרכים. גם בתקופה הרומאית יש אזכור של יפו כחלק מהמרד הגדול. מי שמספר על זה - יוסף בן מתתיהו ומספר כי היהודים ביפו ניסו לעזור למאמץ במרד והרומאים עושים כאן טבח גדול עד כי רגלי הסוסים שוקעות בדם ההרוגים.

בתקופה הביזאנטית מונחים היסודות לאירועים הנוצרים ביפו. הראשון הוא החייאת תביתה על ידי פטרוס, מזה הכנסייה הרוסית באבו כביר והשני זה ביתו של שמעון הבורסקאי. בתקופה המוסלמית יפו עלובה אומללה, וכמעט לא שומעים עליה שום דבר. היא עולה לגדולה בתקופה הצלבנית. בעיקר משום שלצלבנים מדיניות של חיזוק קו החוף. הממלוכים הורסים את כל קו החוף של הארץ וגם את יפו. אנו שומעים על ההתחלה הטורקית בארץ ולא שומעים על יפו. במיקומה כתוב "לימן רמלה" - נמל בטורקית. בעצם יפו היא נמל של רמלה, וזה חשיבותה. 200 השנים הראשונות של האימפריה לא עשו לה הרבה. עיקר התזוזה במאה ה 17 כאשר המעצמות הנוצריות מתחילות למקם כאן מנזרים ואכסניות לצורכי צליינות. גם היהודים הצטרפו וכמובן גם המוסלמים. ההתעוררות של יפו היא בשנה מאוד מוגדרת כאשר מגיע הנה נפוליון. השליט ביפו באותה תקופה זה אבו-מרק והוא מארגן ומבצר קצת את העיר אבל ההיסטוריה זוכרת דווקא את מחומד אבו-נבוט שהו ה"בעל הבית" של המסגד כאן.

את הטיילת התחיל צ'יץ', רוני מילו המשיך אותה והסוף הוא מימי חולדאי.

 

מחוץ למסגד

 אנו בשערי המסגד של יפו. ראשיתו באמצע המאה ה 18 שהצריח שלו במקור הרבה יותר נמוך. מי שמגדיל אותו זה אותו מחמוד אבו נבוט שהיה שליטה של עכו ונשלח ליפו. הוא משפץ את החומה ובונה מחדש את המסגד, מארגן אותו ומקים כאן בית תפילה אדיר, בחלק המזרחי אזור נשים, אחר כך מדרסה, ואחר כך המסגד עצמו. יש את המסגד הסגור ויש את הרחבה הפתוחה שכאשר יש קהל גדול כולה מתמלאת מתפללים. הכניסה הנה היא לא אפשרית כרגע, מפרוץ האינתיפאדה. השערים כאן חדשים, יש כאן עבודת שיפוצים אדירה ביפו. עמד כאן בניין ששימש את המשטרה הצבאית, הוא נהרס ורואים שהרבה מאוד כסף נשפך הנה.

אנו רואים בפנים את העמודים, הרחוק ביותר במסדרון הימני בשורה השמאלית יש לו כותרת אחת למעלה אחת למטה. כל העיטורים העתיקים אינם מקוריים ליפו והם הובאו לכאן מקיסריה ומאשקלון. לידי אסתר סטנהוף (1815 - נתקלנו בה באשקלון) אחראית להרבה מהם.

השם של המסגד "מחמודיה".

אנו רואים בחוץ בסיס של סביל. שני סבילי אבו-נבוט יש ביפו. אחד כאן ואחד ליד אבו כביר.

אנו רואים למסגד שלושה פתחים. אחד כאן. אנו ממש בתוך העיר העתיקה. אנו הולכים מערבה כאשר אנו כרגע בתוך החומות. הקיר החיצוני של המסגד היום הוא קו החומות החיצוניות.

אנו רואים את המנזר הארמני. אנו ממש ליד הים, אנו רואים את ג'מעה אל בכר / מסגד אל בכר / מסגד הים, מהעתיקים ביותר ביפו. אנו רואים כי גם הוא עבר שיפוצים לאחרונה. אנו גם רואים את מסגד חסן-בק, השליט של יפו במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוא חלק מהכפר הערבי מנשיה, שהיום הוא אזור הבניינים מולנו. בחלק האחורי שלו כרם התימנים ושוק הכרמל.

 

מנזר ארמני

הבניין לידנו הוא בן ארבע מאות ומשהו שנים. הוא משמש את הארמנים, לא שיש ארמנים ביפו אבל יש משפחה ארמנית המחזיקה במפתח. הכנסייה נחמדה ונעימה לביקור. הסיפור שלה כאן קשור לסיפור של כיבוש יפו על ידי נפוליון. הוא שהה בארץ כ 100 ימים. את יפו הוא היה צריך בגלל הנמל, היא אפשרה לו קשר עם העורף, לכן הוא צר על העיר ולאחר מצור ארוך וקשה הוא משתלט על העיר ואפילו היו ניסיונות שוחד (שעלו למשחדים בראשם). הפרצה לעיר הייתה בדרום העיר, וחייליו הורגים כאן את כל האנשים, ופורצת כאן מגפת דבר. המגפה פוגעת בצבאו של נפוליון. הוא מחפש בתי חולים, ומוצא מנזרים. כמה מנזרים הופכים להיות המבנים בהם משוכנים חייליו של נפוליון. הגדול הראשי והמרכזי היה כאן המנזר הארמני. נפוליון תקוע כאן, על פי המסורת הוא היה לא רחוק מכאן בחדר שנראה מאוחר יותר בכנסיה למעלה.

נפוליון רצה להראות לכולם שהו לא מפחד אפילו ממגפת הדבר ועל פי המסורת הוא קורא ל"צלם" (צייר) המלכותי ויש תמונה של נפוליון מבקר את החיילים החולים ביפו. ניתן להבין כי לא בטוח שהוא אכן ביקר וייתכן שהציור היה פיקטיבי. אנו רואים את הציור שנמצא במוזיאון הלובר בפריז. אנו רואים את הבניין, את הציור, ואנו רואים כי אין אף אחד לא מעיז להיות גבוה מנפוליון (שהיה בגובה דשה בערך).

פרופ' יהושוע בן אריה - ציריה וציוריה של ארץ ישראל. הוא אומר על הציור הזה שהצייר בחיים לא היה בארץ ישראל.

נפוליון ממשיך את מסע הכיבושים שלו בארץ. הוא רוצה להיפתר מהחיילים החולים, ודורש מהרופאים להרוג את החיילים. הרופאים לא מסכימים והוא מאיים עליהם. אחרי שהם הרגו את החיילים הוא קבר את הסיפור יחד אתם. הוא ממשיך עם צבא חולה אומלל די צולע כדי להגיע אל המכשלה הגדולה באמת שלו זו עכו.

מעל לשלט הלבן "המנזר הארמני" אנו רואים אבן חצ'קר, אבן שיש עליה הקדשה נוצרית בדרך כלל. אנו רואים למעלה את הכנסייה, זה המקום שבשוליו היה החדר שבו כנראה התגורר נפוליון. המנזר הארמני זו הדלת כאן עד הקומה השלישית עד הצלב. הכנסייה למעלה זה סיפור אחר שנראה בהמשך.

אנו רואים בול חדש למלאת מאתים שנה לביקור נפוליון בארץ, ביקור נפוליון אצל חייליו החולים.

אוניות גדולות לא יכלו להתקרב לנמל כי הוא רדוד ומוקף סלעים, וכולם עגנו כקילומטר מחוף הים וירדו הנה בסירות קטנות, נקשרות כאן בקרסים וכאן עולים על החוף. אנו מול סלע אנדרומדה שנראה היום קצת עלוב. במקור הוא הרבה פחות מעודן. מי שמספר על החוויה כאן היה נחום גוטמן שהגיע ב 1905 לארץ. הוא מספר כי כאשר ירד לאוניה אחריו הורידו את אמו וזו הייתה הזווית הכי מוזרה שהוא ראה את אמו.

 

קזנובה

הבית הזה הוא קזה-נובה / בית חדש. הוא חדש ב 1627, יש מפה של יפו שמעידה כי ממש אז הוא נבנה, בנמל לצורך אכסניה, מעבר לכל מקום. אכסניה פרנסיסקנית. גם זו וגם אחרות היו מקומות הלינה היחידים כמעט שהציעו לינה לצליינים במאה הקודמת.

יש כאן שיפוצים כל הזמן. הוא שייך היום לכנסיה היוונית אורתודוקסית. בעצם כל קו המבנים האלו בידיהם. כל הבניין הזה שוחזר עם השנים והוחלף לאט לאט. אנו רואים ברגים לחיזוק הבניינים.

ממשיכים בהליכה דרומה - יש המון נוסחים לאגדת אנדרומדה. היא חצי בת אלים (קסיופאה). יפו חוטאת ביעני האולימפוס ביופייה והעונש הוא כי מדי שנה עליה להעלות לקורבן את היפה בבנותיה של יפו. זה היה התשלום עבור השקט בים. ואז הגיע תורה של אנדרומדה. היה לה בן זוג, פרסאוס, הוא מצטייד בפגסוס (הסוס המכונף), במגן מראה, והוא הולך להביא את הראש של מדוזה, מפלצת ששערות ראשה נחשים, ומי שמביט בה מתאבן. הוא מגיע הנה מאבן את המפלצת וזו מתרסקת ועד עכשיו אנו רואים את שרידיה בים.

הנמל של יפו עובר שינויים הוא אינדיקציה לעלייתה וירידתה של יפו לאורך השנים כל עוד היא למעלה הוא עובד כאשר היא יורדת גם הוא. יפו ללא נמל היא חסרת משמעות. פרופ' שמואל אביצור כותב על הנמל של יפו כאשר הדגש בנמל הוא אלמנט מסחרי. מה מייצאים: תפוזי ג'פה הידועים, שמן זית. העניין העיקרי הוא היבוא: מתכות, עצים ועוד. הנמל של יפו הוא בהחלט נקודה מסחרית ממדרגה ראשונה.

עד 1952 עוד הגיעו חלק מהעולים ונחתו כאן. גם עגנון ב 1909 נחת כאן.

הנמל מיד עם הגעת הבריטים מתפתח ובשנת 36 הוא מגיע למצבו הנוכחי הם בונים את שובר הגלים והופכים אותו למודרני. מייד עם שיפוץ הנמל הסבלים הערבים משביתים אותו כחלק מהמאורעות של 36. זה נותן לגיטימציה לפתוח את הנמל החשוב בתל אביב, שנפתח ב 36. הוא לא תולדה רק של השביתה ביפו. הישוב היהודי עשה מעשים לכיוון זה כמו רחל ינאית בן צבי, ואז דיזינגוף ורוקח נוסעים לבירות ולערי החוף ובודקים את עניין פתיחת הנמל לאורך חוף ים פתוח וב 36 הוא נפתח והוא בעצם מאפשר הפרדה מוחלטת בין יפו לתל אביב. הנמל של יפו נפתח שוב אבל בתהליך של צניחה מתמדת. ב 62 ננעלו נמל יפו ותל אביב והנמל המודרני של אשדוד תפסה את המקום. השיקולים היו שיקולים פוליטיים, פיזור האוכלוסייה לאורך החוף, זה לא כל כך עזר כי אנשים יצאו לעבוד שם וחזרו לישון בתל אביב.

 

בסמטאות

ראינו בדרך את ביתו של דן בן אמוץ. אנו נכנסים לסמטאות יפו ועולים חזרה צפונה.

נכנסנו לסמטאות יפו העתיקה. את עבודת הקרמיקה עשתה אילנה גור מהתושבות היותר ידועות של יפו. בסיום מלחמת השחרור יפו היא איי חורבות, עוד בתקופה הבריטית הם פוצצו את הקסבה של העיר.

הוקמה יחידה בעריית יפו-ת"א (זה אותו ראש עיר אותה מערכת) שלקחה על עצמה את שיפוץ ושיקום יפו. עד אז זה היה השטח הגדול. אזור הרוס, שבור, פשע... ואז מנקים את הכל, את רוב המבנים הורסים ובונים אותם באותו סגנון חלקם לא כל כך דומה. אבל אותה אבן כורכר קלה להשגה באזור. ההחלטה הזו דרשה שינויים. בונים כאן מבנים חדשים ומחליטים כי רק אומנים יגורו כאן. ההגדרה ניתנה על ידי האקדמיה ללשון עברית ובין האומנים יש הרבה ארכיטקטים. לימים המקומות הפכו לארמונות. מי שעזב את המקום הועברו לעבר בת-ים, דרום יפו והאזור של אבו-כביר שהיום הן שכונות פחות סימפטיות.

שכונות שכאלו ניתן למצוא גם בצפת, דומה בעין הוד

הסמטאות כאן הן על שם 12 המזלות חוץ מאתרים עם אירועים היסטוריים.

 

כנסיית מר-מיכאל

אנו ליד הכנסייה היוונית אורתודוקסית שהיא המחזיקה הגדולה בשטחי אדמה ביפו. כאן זו כנסיית מר-מיכאל. בשנות השישים היא נשרפה וקרסה ולפני כמה שנים שיפצו אותה ויש כאן קפלה קטנה נעימת מראה, שווה לתאם מראש אם רוצים להיכנס. בעקבות זה שיש פועלים מרומניה יש כאן כיתוב גם ברומנית. 03-5034160. הכנסייה ממשיכה צפונה לאורך החוף והכל מתחם אורתודוקסי (למרות שהכנסייה קטנה).

שגרירות הווטיקן

רבין פתח בקשר שגרירים עם הווטיקן ואנו עומדים עכשיו מולה.

 

אכסניה יהודית

אנו יורדים למטה וחוזרים למעלה ורואים כאן מבנה של אכסניה יהודית ביפו, זו השניה יש עוד אחת קדומה יותר. היא הייתה כאן איפה שאין בניין, ליד מסג'ד אל-בכר. ב 1820 היהודי שהיה הג'ימן מקושטא (שהיה שר האוצר התורקי, והיה ספק של חיל היניצ'רים הטורקי ועקב חשד מעילה הוא נערף). הוא הגיע לארץ וראה המון מנזרים ומקומות אירוח לנוצרים ומסגדים ובתי הארחה מוסלמים ולכן הוא שוכר בית והופך אותו ל"דר אל יהוד" (מקום מושב ביהודים) וזה נתן ליהודים אפשרות לעצור כאן לחניה לפני העלייה לירושלים. עד שאין בית קברות יהודי ביפו הישוב היהודי ביפו הוא שלוחה של הקהילה הספרדית בירושלים. מי שמת כאן הועלה לקבורה בהר הזיתים בירושלים. לא נשאר כלום מהבית אבל בבית הקברות שהוקם באותה שנה, ושימש באופן יותר פופולרי רק עשרים שנה יותר מאוחר. בן שימול, הקים אגודה ששמה לה כמטרה לעזות ליהודים במצווה זו וזה נותן גושפנקה לישות יהודית ביפו.

כנסית סנט.פיטר (פטרוס)

אנו בחזית הכנסייה היושבת . במיקום המצודה הצלבנית של יפו, רק חלק זה כנסיה, יש כאן מנזר, וחצר, והחדר העגול הזה כנראה היה מקום משכן נפוליון ביפו. הכנסייה הוקמה בשנת 1888 באותה שנה שחומות יפו הפסיקו לתפקד כחומות. כנראה שזה נבנה על שרידי המצודה ועל שרידי החדר בו שכן נפוליון בנו את החדר הזה שאינו מזמן המצודה. כנראה שהקטע הזה קודם למבנה הכנסייה. עכשיו אי אפשר להיכנס לדלת של מעבר לכנסיה. זוהי כנסייה פרנסיסקנית. אנו רואים את הסטיגמטה הצלב המרובע עם ארבעה הצלבנים הקטנים ואת שתי הזרועות של ישוע ושל פרנסיסקוס. הם שומרי ארץ הקודש. אנו רואים כי כנסיה זו פונה למערב ולא למזרח. כאן היה סיפור פטרוס ושמעון הבורסקאי. מצד שמאל אנו רואים את פטרוס על ברכיו ומימין את המלאך, בת הקול מהשמים ואת המאכלים הטמאים. רואים את התחנות של דרך הייסורים על הקירות. למעלה את מפתחות מלכות שמים של פטרוס. משך שנים היה כאן עוגב שאינו כאן היום. אנו רואים גם את התצוגה הזמנית בעקבות החג. יש יציאה אל החצר ובהמשך החדר המשויך לנפוליון. סיפור הכנסייה הוא סיפור האוכלוסייה הנוצרית ביפו. היום היא יותר לתיירות והפועלים הרומנים משתמשים בה, וביום ראשון יש כאן ממש תור כדי להכנס. היום היא לא הכנסייה המרכזית של האוכלוסייה הקתולית ביפו, אלא בכנסיית סנט.אנטוני מחוץ לחומות יפו שקיבלה אחריות על חיי היום יום של הקהילה המקומית. הקירות נראים משיש אבל הם לא.

 

ברחבה

חפרו כאן שני חלונות ארכיאולוגים למטה, ובשנים האחרונות הפכו אותם למוזיאון ללא תשלום, פתוח מתשע בבוקר עד עשר בלילה, והסיפור בפנים הוא חפירה ארכיאולוגית שקירו אותה ושילבו אותה באתרי העיר. תוך כדי כניסה יש צילומים מתקופות שונות.

אנו רואים מסביב אלפי שנים אחורה אותה אבן בניה, אותו כורכר מקומי. ניתן ליראות סגנונות בניה שונים. אנו רואים כאן את החלק העתיק באתר, מהתקופה היוונית שמדובר כנראה במערכת חדרים שהייתה מההתחלה תת קרקעית. מהצד השני קיר מהתקופה של המרד הגדול שעבר מפגעים וניתן ליראות עליו שרידי שרפה. יש כאן שכבות של מאות שנים כמו בתל ארכיאולוגי יש כאן שימוש מתמשך במקום. אנו רואים את הקיר שהולך ראש ופתין לצורך חיזוק. אנו רואים כי הקירות הולכים החוצה מהמרחב ורק קירות הבטון מגבילים את המכלול.

החלק הקטן של העיר נמצא בננו ובין שער רעמסס השני שנראה בהמשך, השאר התרחב והצטמצם עם תקופות פריחה ושפל.

מהמסעדה - אנו רואים עד כמה יפו בנויה באופן צפוף, אורים את שובר הגלים הבריטי. אנו רואים מכאן שסלע אנדרומדה ממשיך לאורך שובר הגלים לכיוון צפון דרום כמו לאורך חופה של הארץ. אנו רואים את הצבעים של עיר ים תיכונית. רואים את הדגל היווני של הכנסייה מר-מיכאל. אנו רואים את המרינה של יפו ורואים את הגג של המגדלור.

היציאה מחומות העיר 1850 עד 1870, שלטונו של אברהים פחה בארץ. הוא פותח מספר "סחנות" כאן (שכונות) , אבו כביר, מנצ'יה, ועוד גמה ומעט אחריה גם שכונת עג'מה, אנו רואים את מסגד עג'מה. שמאלה יותר צריח של כנסייה היא הכנסייה המרונית עג'מה, היא לגמרי לא פעילה. ימינה מעג'מה קו החוף נקי, ולא בונים שם. זוהי המזבלה של מדרון יפו. זו לא מזבלה מסריחה כי זה בעיקרון אשפה יבשה. אשפה זו חדרה לים ויצרה יבשה חדשה. היו כבר כמה טקסים של הנחת אבן פינה אבל בינתיים זה תקוע בגלל לחימה בין התושבים למפתחי מרכזי סחר / תיור.

אנו רואים את שטח המחסנים הארוכים מהתקופה הבריטית.

עג'מי מחולקת לשכונה עילית יוקרתית שרובן מאוכלסים על ידי אנשים מאוד מבוססים, והתחתונה על ידי אוכלוסייה לא מבוססת שם השגרירות הצרפתית, מסעדות מדרון יפו, מעבר לזה בתי הקברות של יפו ומעבר לזה מעבר לבת ים שלא ניתן להבחין בו.

 

סמטאת שמעון הבורסקאי

מעשה שליחים פרק י' פסוק 9.

אנו מדברים על יהודים המקבלים רשות לאכול לא כשר. זה רק ברמה הפשוטה, למעשה מדובר על הרבה יותר ומדובר על הנוצרים כקדושים כעם. האירוע היה כאן בבית שמעון הבורסקאי. זה נכון היסטורית בערך כמו קבר דוד המלך בהר ציון. יש כאן קפלה קטנה שניתן להתפלל בה בתאום מראש. זה המקום בו על פי המסורת היה האירוע. ומכאן שם הרחוב, שמעון הבורסקאי. אנו רואים את המגדלור שראינו מהתצפית. הוא נבנה כאן ב 1869 - חדירת המעצמות עם פתיחת תעלת סואץ. זה נתן דחיפה גדולה מאוד ליפו בכך שהיא עלתה על המפה הבין לאומית, היא הפכה לתחנת דרכים מהמזרח הרחוק לאירופה. הוא אומנם לא היה ממש מודרני אבל מספיק. יש כאן מזוזה פתוחה לגמרי ולא מקופלת ואם אין בה מתום היא כשרה אבל זו נפגעה והיא לא כשרה גם כך.

מסגד בודרוס (פטרוס) מהעתיקים ביפו. אם היינו עולים מהנמל ונכנסים לסמטאת מזל קשת היינו מגיעים ישר הנה.

 

ליד חומת העיר

אנו כרגע ליד אחת הנקודות היחידות שיש שרידים אמיתיים של חומת יפו מאחרי זמנו של נפוליון, מזמן מחמוד אבו-נבוט. החומה המשיכה מערבה אל הים והבתים לאורך הנמל הם בחומה. כלומר קו הנמל מחוץ לחומות. אנו רואים את העובי שלה ואת הכנסייה היוונית האורתודוקסית, סנט.ג'ורג' היא יוונית אורתודוקסית והיא המרכזית לקהילה זו.

אנו רואים דרומה מצד מזרח של הכביש למעלה זו הייתה קרנטינה (מקום הסגר) מתקופת אברהים פחה כדי למנוע כניסת מחלות לארץ. מעליה יש עץ (אשל) בודד עם צמרת רחבה, היא בתוך בית הקברות היהודי של יפו. הוא סגור.

 

אכסניה יהודית

אנו רואים את המכלול למעלה שהיום שייך לאילנה גור הוא האכסניה העתיקה של היהודים ביפו (ראינו את השניה), שהייתה צמודה לחומה.

היא קנתה את מה שהיה למעלה. היא מביאה לכאן פועלים שמשך שנים מרוקנים כאן את ערמות הזבל ומתגלים עשרות חדרים ומוצאת בתי בד ובורות מים... והיא הפכה את כל המכלול הזה למוזיאון פרטי שלה להצגת יצירותיה. למעלה המרפסת שלה. כניסה בתשלום. כשתגיעו הנה לקומה של בית הקפה תכנסו לשירותים ותראו את הקולב.

 

בית כנסת

בית כנסת ששימש את יהודי לוב, עדיין פעיל.

 

פסל

פסל של רן מורין (שעשה את עצי הזית ברמת רחל) זה ממש להפך מהפסל ברמת רחל. הפסל לעולם לא יגיע לאדמה, תלוש מנותק אולי כמו חיי העיר האדם הנודד באשר הוא אף פעם לא יהיה לו קשר לאדמה, ותמיד התפוז, זה חלק מיפו, חלק מהבלגן של יפו.

 

שטח חפירה נוסף

הגיע עוד הרבה מלפני התקופה הימנית. אנו רואים את שער רעמסס לזכר נצחונו של רעמסס השני. מהשער נמצאו אומנות של השער (אלו חדשות, שחזור) והחלק העליון לא נמצא. הן נמצאו ממש כאן. אנו רואים את הציורים. זהו שער הרלדי. הדמויות פונות אחת את השניה מצדדי השער. החלק העליון הוא בכוונה כך כדי להדגיש שלא יודעים איך היה. מצדי השער רואים שרידים של חדרים שהיו צמודים אליו וכל זה מאמצע האלף השני לפני הספירה. אנו עוברים למספר 2 ורואים את התקופה הפרסית, אלף שנה קדימה. אנו מתחילים להבין את גבולות העיר, זה החלק הגבוה של העיר, אנו בתוך חומות העיר העתיקה, בקרבת מקום שולי החומות. בתקופת המנדט הכל כאן מכוסה מבנים. מי שהתחיל כאן את כל המערכת הוא דר' קפלן שהתחיל את מוזיאון תל אביב ושלוחה שלו כאן ביפו.

 

גן הפסגה

אדריכל הנוף של יפו, ע.הילל (לשירה - מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה). אנו בנקודה הגבוהה של יפו. עם הכיבוש ב 48 הכל היה כאן עם בתים ויש צילומי אוויר שלה. כאן מורידים את כל המבנים. כפרי עשה את עבודת הפיסול והיא שאובה מהמקורות: עקדת יצחק, חלום יעקוב וכיבוש יריחו. כמו שאמר אלדד זיו "באומנות אין דבר כזה שאין דבר כזה".

תצפית - יפו של שלמה המלך, הנמל איפה שרואים את ארובת רידינג המקום בו נשפך הירקון אל הים. משם כלפינו ניתן ליראות את החוף של העיר תל אביב, אנו רואים את שוברי הגלים לריפוי חוף ת"א. ניתן ליראות את מלון מגדל דניאל בליבה של הרצליה על קו החוף, שיש לו מעין כובע לבן על הגג שלו. כאשר הולכים על קו החוף של תל אביב אפשר לרואת את הבניין המדורג, האפור עם מסגרת ורודה, זה בניין האופרה. זהו חוף ירושלים. שמה בעצם נשפך רחוב אלנבי אל הים, למרות שלקטע הזה קוראים הרברט סמואל. 1922 נבנה בחוף ירושלים שהו החוף מול מגדל האופרה (צ'יץ נתן מתנה לתדי קולק חוף ומאז הוא נקרא חוף ירושלים) נבנה בית הקזינו המפואר של תל אביב. זה היה בתי קפה בלבד. 1939 הרסו את הבניין ועל ספר המהנדסים של תל אביב כתובות שתי סיבות: חששו שרגלי הבטון במים לא תחזקנה מעמד. סיבה שניה היא כי הבניין בין שתים וחצי הקומות יפריע לזרימת האוויר לרחוב אלנבי. למה נגיד זאת כאן, כי מכאן רואים את קו החוף של תל אביב ורואים שלשום טיפת אוויר אין סיכוי לחזור פנימה מכיוון הים. שם היה קולנוע קסם. שם הייתה הכנסת הראשונה של מדינת ישראל. שם נחקק חוק חינוך חובה חינם. כאן גם היה בית האופרה של אדיס דה פיליף שאת תחילת צעדיהם הראשונים קוראים פלסידו דומינגו כאן על חוף ת"א. אנו חוזרים לחסן-בק, שמאלה ממנו אנו רואים בית עם פסים כחולים כהים זה היה פעם הדולפינריון, היום כבר לא.

אנו רואים את מגדל שלום שהמשפחה שלו משפחת מיר תרמה את הכסף לבניית הפסל הזה.

אנו רואים את מגדלי עזריאלי, עגול משולש והמרובע בדרך. הם הכי גבוהים.

מעבר לעץ הדקל מולנו אנו מתרחקים ורואים מבנה אפור מסיבי עם שלוש בליטות מרובעות, זו התחנה המרכזית החדשה של תל אביב, מה שנקרא הפיל הלבן. ניתן ליראות את ההר הגבוה ביותר במרחב, חיריה. המקור לשם הוא טוב. היו באזור שני כפרים, חיריה וסכיה. על חורבות הכפר חיריה הקימו את האשפה אל ועל סכיה הקימו את אור-יהודה. הצומת הצמוד לחיריה נקרא צומת מסובים, שהיו מסובים כל הלילה בבני ברק הארכיאולוגית הנמצאת מתחת לחיריה. ימינה מחיריה רואים צריח של כניסה, זו כנסיית תביתה באבו-כביר. אנו רואים מצד שמאל לה מכלול מבנים לבנים אחד עם כיפה לבנה בוהקת, אלו הגנים לטבע של החברה להגנת הטבע: גן זיאולוגי, גן בוטני, בית חולים לחיות היחיד בארץ, בית ספר לטבע... משם כלפינו אצטדיון בלומפילד שנקרא הבסה, זוהי ביצה. אחת ההשערות הארכיאולוגיות להיכן הגיעו עצי שלמה המלך היא שהייתה תעלה מחוף הים לבסה וזה היה הנמל הארכיאולוגי, לא מצאו לזה שום סימוכין. היום אפשר לראות שהוא נמוך קצת מהסביבה.

 

ליד החמאם העתיק

המרחץ היה צמוד לסראיה. הוא היה בית מרחץ ציבורי גדול ששימש את הציבור. המבנה שהיה מאוד דומה לזה של עכו נהרס גם הוא בחלקו ונרכש על ידי דן בן עמוץ, בני אנדורסקי והם הפכו אותו למרכז חברתי שופע חיים, הוא עבר ידיים אבל הוא עדיין מרכז אירועים. שרידי החמאם ניכרים אבל לא שמורים יותר מדי. כאשר יש חתונה הכיסאות יוצאים גם הנה ואי אפשר להסתובב כאן.

יפו בתהליך שיפוצים מתמיד. אנו רואים את הקיר המצוייר הענק, זהו רחוב יפת.

 

מוזיאון יפו

אנו רואים את תיאטרון "אל שריה" שהולכים לתקופה של המאה השמונה עשרה, ומתחת חלקים אולי אף מהתקופה הצלבנית. היו לו חלקים נוספים שהתמוטטו עם השנים, וכאן נמצא מוזיאון יפו שהוא כאמור שלוחה של מוזיאון תל אביב. המוזיאון מצריך שעתיים של ביקור יסודי מסודר.

מצאו באגן הירקון לפחות ארבעים ישובים בתקופה של האלף הראשון לפני הספירה, ישובים קטנטנים. בין השאר באזור של דרך חיפה, מוזיאון ארץ ישראל מול סמינר הקיבוצים, יש שם תחנת דלק שכאשר בנו אותה נמצאו אוצרות אדירים בחפירת ההצלה.

הסריה הזו הפסיקה לשמש סביב 1892 שאז בנו את הסריה אל ג'דידה (שנהיה בראשון לציון נזכור את זה) שתכנן ברוך פפיר מאיסטר. כאשר זו נעזבה כסראיה היא החלה לתפקד כמבנה פרטי. מי שרכש אותה היה נוצרי ארמני בשם חנא דמיאני שבשולי הבניין הקים בית חרושת לסבון משמן זית. עד היום יש שם מתקנים מאז. היו מבשלים אותו בקדירה, כאשר הוא היה קרוב להתגבשות היו שופכים אותו על הרצפה במקום מיועד חותכים לריבועים עם סכין חמה ומטביעים חותמת.

 

הליכה

חזרנו למסגד מחמדיה.

השאירו כמה סמטאות מקוריות מיפו העתיקה. אנו נלך ונשים לב לאוכלוסיות הצבעוניות. אנו רואים את מגדל השמירה של אבו-נבוט (1812 עד סוף שנות העשרים) אנו ברחוב 29 מספר 6.

אנו רואים כאן את מכלול השער וגם כאן יש כאן שבירה של ציר ההתקדמות, זהו שער הכניסה ליפו.

אנו רואים כי חיים ממש מחוץ לשער, הוא שער ירושלים, כאן הייתה החומה ובשביל הכביש היה צריך להסיר אותה. המבנה מולנו הוא מחוץ לחומות ונראה מה הוא.

 

רהט / סביל

ניתן ליראות שלושה ברזים, פסוקים מן הקוראן. מי בנה את זה ? נקרא בערבית ונראה כי המבנה מבנה לכבוד סולמאן פחה, מאה 19. במאה ה 20 עבדול חמיד השני (כמעט מאה שנים) משפץ ובונה ולכבודו מוסיפים את הסמל שלו, נקרא "טגרה".

 

בנק אנגלו פלסטין

אנו רואים את מבנה הבנק הראשון שסייע להתיישבות היהודית בארץ ישראל. במאה העשרים הציונות מקבלת תפנית מעשית, ואחד המוסדות החשובים הוא בנק אנגלו-פלסטין, כאשר הרעיון הוא בהתחלה לתת עזרה כלכלית כספית לנקודות התיישבות, הוא נתן 150 אלף לירות צרפתיות להקמת אחוזת בית, להתיישבות של שכונת הרצליה בחיפה 50 אלף שנה אחר כך. יש כאן עשייה ציונית הלכה למעשה בצורת סיוע כספי.

הבניין למעלה זה חלק מהבנק. הפקידים עומדים, הכל נעשה כמו באירופה. הרחוב הראשי על קו חומת העיר העתיקה, על התוואי שלה. החומה כבר ב 1888 בתהליכי התפרקות. הבנק עם המאורעות מוזז מכאן וב 1921 הוא עובר לתל אביב אחרי שתי תחנות ביפו (לרחוב רוטשילד שם הוא עד היום).

 

בית הקברות

מתחת האקליפטוס הגדול בתאום מראש עם בית ספר תביתה שהוא בית כנסת אנגליקני יש בית קברות פרוטסטנטי. מה הסיפור שלו ? באמצע המאה ה 19 נרכשו על ידי הכנסייה שני שטחי קרקע לבית קברות אחד בהר ציון, ואחד כאן. בית הקברות הזה די עלוב ודי מוזנח. נזכיר כמה קברים: דר' הוצקינס (הרופא של מונטיפיורי) ועל המצה כתוב - לזכר ידידות בת ארבעים שנה. הוא גם מקים סביב המצבה גדר. אנדרטה שניה של תומס מיטשל שסילק מהארץ את הכיבוש המצרי, ברית אירופאית הוא היה אחד הקורבנות של המלחמה (הוא מת ממחלה) וקורב אליהם קברים של משפחת קלארק, אבי המשפחה ושני ילדי המשפחה, והשנה היא 1866 וזה מספר לנו על תחילת ההתיישבות האמריקאית גרמנית בארץ.

אנו רואים מבנה שאם נוריד את הלבנים למעלה נתייחס למבנה התחתון ונדמיין מבנים סביב לחצר מרכזית. זה היה בית העולים, כמעט כמ אולפן, מרכז קליטה. שלב ביניים להתארגנות. אחד היוזמים לזה היה חיים ויצמן. 1921 מנהלת את המקום דובה צ'רקסקי וב 1 במאי 1921 צעדת אחד במאי הופכת לבלגן נוראי של מאורעות שלא ראו כאלה דברים לפני כן. הישוב הערבי מתנפל על בית העולים שהיו בו כמה עשרות עולים, והיא הופכת למפקדת ההגנה על הבניין. מה שקרה זה שבדיעבד באותו ערב יושבת קבוצה של אנשי הגדודים העבריים, מפקדם מרגולין, ובלא פקודה מהאנגלים הם מגיעים הנה לעזור. הם מגיעים לכאן, הבריטים כועסים וזו אחת הסיבות לפרוק הגדודים העבריים. כאן נהרגו הרבה אנשים (13 איש אם אני לא טועה) באותם מאורעות נהרג גם יוסף חיים ברנר שלא היה כאן הוא היה בשולי יפו בחווה פרטית של משפחת יצ'קר שם הוא התארח ושם נרצח עם המשפחה, אותו תאריך מקום אחר).

המפתח לבית הקברות הפרוטסטנטי. פלפון של השמש של בית הספר הסקוטי, ג'ורג' 050-738067. בבית הספר הסקוטי בהמשך הרחוב מצד שמאל 03-6821581.

המשך הרחוב אחרי בית העולים על הפינה נמצא בית החולים הצרפתי שם היה בית חולים לחולי נפש. שם יש כנסייה קטנה, הוא שייך למסדר סנט. ג'וזף. המפתחות אצל אחת האחיות, ששמה סרג' רפאל 03-6822466. אם יש קבוצה יהודית שרוצה לבקר בבית הקברות העתיק היהודי שלך יפו, הוא מעבר לבית החולים הצרפתי ימינה, את המפתח משיגים מהחברה קדישא של תל אביב, ברחוב מוליבר 33 בין יפו לתל אביב 03-5164595, 03-6993666. הזכרנו את גנרל טומס מיטש'ל, הוא רדף אחרי הצבא המצרי עד אשקלון, דצמבר 1840, חורף קשה, והוא נתקף בנזלת קשה אולי גם דלקת ראות. הוא נפטר ביפו בינואר 41. כמנהג החיילים הבריטים הם נקברו היכן שלחמו ונפלו. לגבי הוצ'קינס, הוא זה שזיהה את הדיאגנוזה של דלקת התוספתן / אפנדיקס, ואת סרטן בלוטות הלימפה / מחלת הוצ'קינס.

בית החולים סנט.לואי מצוי על המקום בו הייתה המצודה הדרום מזרחית של חומת יפו. זה המקום הגבוה ביותר טופוגרפית בחומות יפו.

 

השוק

השוק המקורי היה ליד מועדון אריאנה, עד שבא עבדול חמיד השני במאה ה 20 ובזממנו נבנה השוק החדש שאנו מכירים אותו כשוק סלאחי / שוק הפשפשים שמי שלא היה בו לא עושה V על יפו. שימו לב למבנים מסביב. החלק הדרומי הוא שוק סלאחי, הצפוני הוא שוק אדיק. אלו שתי סמטאות ארוכות מאוד מקורות שעד היום נמצא כאן השוק. כל מה שמסביב אלו מבנים מאוחרים יותר. נציץ ונמשיך הלאה. היו כאן אכסניות (רחוב פנחס בן יאיר) כאן היה בן השאר שי עגנון.

 

רחוב בית אשל

בסוף המאה ה 19 היו כאן בתי הארחה, החאנים שארחו את האנשים, בית אשל היה מושג. המלון של הישוב היהודי היה חאן מנולי, הבניין הנשען על מוטות ברזל בהמשך הרחוב. הוא היה נוצרי ארמני שבביתו התארכו אנשים. הייתה לו חצר מיוחדת לכרכרות ולסוסים, וכול רכילות האזור הגיע הנה, אפילו בספר גיא אוני מוזכר החאן.

מנולי מפסיק להיות בעל הבית ואת המקום קונה ישראל כוהן והוא הופך את המקום למרכזי בהוואי היהודים בארץ. הוא היה היקר והמרכזי ביותר. אותו ישראל כהן היה מכונה סרואל והוא כונה על ידי הערבים המקומיים סרור, ולאשתו סרוריכה.

אנו רואים את רחוב סיקסיק, מאיפה השם ? זו משפחה מבוססת מאוד שבונה את מסגד סיקסיק ובשנות השלושים אחד מבני המשפחה (מכרה קרקעות באזור בת ים וחולון לישוב היהודי בארץ, היא הייתה בעלת קרקעות רבות) פוגש נערה מתל אביב (יהודיה) והם מתחתנים למורת רוחם של ההורים. נולד להם בן בשם סם סיקסיק, שמואל סיקסיק, הוא יהודי ומוסלמי. הוא הלך עם האימה. כאשר הגיע לבגרות הוא מתחתן עם יהודיה (היה שומר מסורת) מוליד בן אחד בלבד שמאוד סובל כי כולם קוראים לו ערבי, זהו דניאל אורן.

אנו רואים את הסמל של הכנסייה היוונית אורתודוקסית. אנו רואים כי פינות הבתים מעוגלים כדי להקל על תנועת העגלות.

 

כיכר השעון

המגדל הוא מגדל שעון שנבנה במלות שלושים שנה לשלטון עבדול חמי השני. את השעון עשה שען יהודי בשם שינברג, את הכסף תרמה משפחה יהודיה משפחת מויאל, מהעיר יפו העתיקה, משפחה יהודית מסובבת. הם עזרו גם למשפחת שלוש בנווה צדק.

אנו רואים את השער היפה / השער המפואר. זוהי הכניסה למחמודיה מהצד של כיכר השעון. הקיר משותף לקישלה ולמסגד. מי שהשתמש בשער הם יושבי הסרעיה אל ג'דידה שעוד לא ראינו. הכיכר ניקרא סחנת אל דאולה / שכונת הממשלה (בתחילת המאה) משום שכאן הייתה הסראיה, המסגד והיא שימשה בשנים אחרות כאזור של תחנה מרכזית.

אנו רואים את הכיכר עצמה, בה היו האירועים המרכזיים של העיר העתיקה. אנו רואים את הכיכר עם מגדל השעון במרכזה ואת הבית עם העמודים הבולטים שבו. סראיה אל ג'אדידה - בית הממשל הטורקי. בינואר 48 יושבת כאן מפקדת תנועת נוער מוסלמית. שני בחורי לחי מגיעים הנה עם משאית עמוסה פרי הדר ובה מוסתרת כמות אדירה של חומר נפץ, רחמים חכמוב ואלישע קיבזו. הם מפוצצים את הבניין, מה שנותר ממנו זה החלק שאנו רואים כפי שהוא מ 4 בינואר 1948 (בניסיון השני לפיגוע). הרס הבניין אפשר לחבר את הכיכר עם שדרות ירושלים.

עם תהליך היציאה מהחומות הפעילות כאן גדלה. אחד הרחובות הראשונים שיש אליהם יציאה מסחרית זהו רחוב בוסטרוס, זה הרחוב הזה. בשוליו בפינה הדרומית עמד בית פרטי קטן של משפחת מטמון כוהן, מטמון ופנינה כוהן. הם עלו לארץ לראשון לציון בתחילה. הוא מארגן מארץ מוצאו מאודסה את העניים של חינוך עברי בארץ. הוא מנסה לארגן גימנסיה עברית בראשון והוא עובר דירה ליפו, שוכר בית ממשפחה ערבית. אוקטובר 1905 הוא פותח לראשונה את הגימנסיה העברית בביתו הפרטי, כך היא נקראה "הגימנסיה העברית". היא החלה עם 17 תלמידים ורק אחר כך היא גדלה, כאשר בתחילה אלו ילדים מהמיסיונים ביפו. עם הגידול הוא עובר לנווה שלום. בבית הזה נולדה לראשונה מה שיקרא לימים גימנסיה עברית הרצליה. 1907 הקונגרס הציוני ה 8 בהאג. בין נציגי הארץ היה ד"ר בוגרשוב, שהיה אחד המורים החשובים בגימנסיה היה אחר כך מנהל, הוא ומנחם שנקין היו צירים מארץ ישראל בקונגרס בהאג. הם שמו לעצמם מטרה למצוא תורם לגימנסיה עברית. מוצאים יהודי נחמד ששמו יעקוב מוזר מבריטניה. הוא תורם 80 אלף לירות שטרלינג, בתנאי שהגימנסיה תהיה אל שם הרצל. במפות הראשונות היא נקראה גימנסיה הרצלית. אנו מכירים את מיקומה באחוזת בית. ב 1909 כבר הזיזו אותה שוב. אנו רואים כי החזית של גימנסיה הרצליה היא הסמל של שימור אתרים בארץ כי זו הייתה טעות גדולה שעוררה את האנשים.

אנו נכנסים אל הרחוב בו התנהלו העסקים הגדולים אצל ערבים ויהודים כאחד. כאן הוקם מקום שנקרא משרדי חברת גאולה מי שניהל אותה, ארתור רופין ותהון (ממלא המקום שלו) , שניהם ד"ר.

חשוב להגיד כי המזכיר של המערכת היה מאיר דיזינגוף.

שם חתמו על הסכם רכישת הקרקעות בעמק יזרעאל, חצר כינרת... כאן היה גם בית משפט השלום. בתקופה הטורקית ניסו לאפשר ליהודים להתדיין ביניהם בעניינים משפטיים בלי להגיע לבית המשפט העותומני. המוסד הזה היה באותו מקום שהייתה חברת גאולה. הבניין השני שנראה היה הבית שאותו בנה ערבי נוצרי בשם אלכסנדר האוורד. הוא היה נציג של חברת קופ, הוא היה נוצרי מרוני, הוא תרם לכנסיות (בכנסיה המרונית שראינו יש פסל שלו) בערבית - איסקנדר האוורד. אנו ניראה את הקישוטים של הבית שלו. הוא היה חבר בבונים החופשיים. אצלו בבית היו כינוסים של האגודה הזו. הבית השלישי יהיה מלון קמיניץ בו שהה הרצל ב 1898. הקיסר שכן בשכונה הגרמנית והרצל שכן כאן. הבית הרביעי שנראה זה בית סורסוק, משפחה ערבית עשירה מאוד שכל אדמות ארץ ישראל היו שייכות לה. בתחילת המאה הרצל כותב שהוא שמע אל איזה סורסוק שמעוניין למכור הרבה אדמות בארץ. שנים אחר כך קונים מידי המשפחה את הקרקעות האלו. היא בונה שני מבנים ענקיים למבני משרדים ששימשו גם כבתי מלון, אחד כאן ואחד בבירות שנחרב המלחמות. לאחרונה יצא מכאן השקם והוא עובר שיפוצים.

אנו רואים את הכתובת שווליה האוורד 1892, השנה בה הונחה מסילת הברזל יפו ירושלים, למטה שלום על ישראל רואים את הקישוטים הווילונות.

בכל מקום בברזלים A ו H.

אנו רואים כי שם הרחוב האווארד.

היה רחוב בוסטרוס עד הפינה ואחר כך רחוב האוארד.

רחוב רזיאל שפעם היה רחוב בוסטרוס, על שם דוד רזיאל שנהרג בעירק. ברזיאל 7 היה מלון קמיניץ בו התארך הרצל. הוא נבנה בראשית שנות ה 20 שרק המזגנים והחרסינה החומה הם שיפוץ מאוחר יותר. הבניין עכשיו עובד תהליך שיפוץ פנימי.

שדרות ירושלים החלו עם שלטונו של חסן-בק שרצה בולוואר כמו ליהודים, כמו שדרות רוטשילד והוא הזמין את מיקווי ישראל שיעשו לו את אותו דבר ממש לא מוביל לשום מקום באמצע כלום, מכאן דרומה, היא נקראה בתחילתה שדרות סולמאן פחה, אחרי שהלכו הטורקים קראו לזה שדרות ג'ורג' החמישי, הלכו הבריטים קראו לזה שדרות ירושלים.

 

ליד השלט עם הנענע

במקום של השלט עם נענע עמד עד לפני כעשרים שנה בניין טורקי במקורו שם נוסדו כמה מוסדות. הראשון ספריית שער ציון שהיום נמצאת בבית אריאלה ליד מוזיאון תל אביב לאומנות בשדרות שאול המלך, היא הגדולה ביותר בתל אביב. יותר מזה במועדון ישורון נולדה אחוזת בית היא תל אביב. היו מתכנסים שם אנשי יפו שהשתמשו בו כמועדון וב 1906 הגיע עולה חדש - עקיבה אריה וויס החליט לעשות מעשה ולהקים שכונה שתשפר את איכות החיים ומכאן התחיל להתגלגל הסיפור ושלוש שנים אחרי 1909 התחילו לבנות את הבית הראשון באחוזת בית.

 

בית עימנואל

אנו רואים את אחת מפינות החמד של תל אביב, תמיד נבקש קודם רשות להיכנס, זה שייך לאכסניה.

אנו בסיפור חדש לגמרי. אנו חוזרים אחורנית אל שנות החמישים שישים של המאה ה 19, הכל כאן חול וחול, גבעות קטנות וזה הכל. הנה בשנת 1865 מגיע לארץ אמריקאי נוצרי בשם ג'יג'י אדמס, ויש לו רעיונות על התגשמות המשיחיות בארץ. הוא מגייס כ 250 נוצרים תמימים דתיים מאוד שראו את הדברים בצורה מסוימת. הם הלכו בעקבותיו 1866/7 הם מגיעים לחופי יפו על האונייה נלי צ'אפין. על האונייה כ 250 איש חלק גדול מהם ילדים, המון אמונה, תמימות, המתנה לקראת מה שהולך להיות כאן. הוא נתן כמות לא קטנה של כסף לבעלי קרקע אותה הוא רכש מראש. הם מגיעים לארץ והאיש ברח עם הכסף, אין כסף, אין אדמה, אין כלום. הם יושבים על חוף הים ונמקים. חלק גדול מהם מת בשנה הראשונה ודיברנו ליד בית הקברות על שלוש מצבות של משפחת קלארק הם מהחברה האלה. כל הרעיון התמסמס. הם הגיעו הנה עם ציוד רב כדי לבנות כאן בתים. כל הציוד עומד בחוף הים ושום דבר לא זז. בסופו של דבר הם מקבלים חלק מהאדמה ובונים כאן את הבתים, אנו בחלק מאותה שכונה, אנו בחלק האמריקאי, הוא ההתחלה של הכל אבל מזערי בסיפור. הקבוצה מחזיקה כאן מעמד שנה, ולא מצליחים להתערות כאן, רובם חוזר לארצות הברית (מדינת מיין בארה"ב). הם מתפוררים למעט משפחה אחת או שתים. שנה אחר כך מתחיל סיפור של הטמפלרים בארץ ישראל. בחיפה הייתה השכונה הראשונה ומדובר בשני מובילים לקבוצה, הופמן והרדג שהיה האיש הרעיוני, והופמן שהולך אחריו וקצת יותר מעשי. על רקע של וויכוחים הם התפצלו והופמן הגיע הנה והם נכנסים לפינה של האמריקאים. הם בונים כאן את הבתים ומצליחים מאוד, הם חרוצים מאוד, הם מתמצאים מאוד. יש להם איש שעוסק במיפוי, בליווי לירושלים, בסלילת הדרך לירושלים, ממש אנשי מקצוע מעולים. הם חוכרים מידי מונטיפיורי את עיבוד הפרדס (שכונת מונטיפיורי בת"א) מה שנותר ממנו זה שדרות יהודית במרכז השכונה ועץ אחד נמצא עכשיו בגן הטרופי בפארק הירקון עדיין מניב פרי ניראה על הפנים. השכונה ממש מסתדרת. ראינו כנסיה הרבה יותר מאוחרת. האנשים כאן לא בנו כנסייה, הם באו הנה על רקע רעיון דתי עם גישה א-דתית. הם יושבים ובמקביל להם סרונה בת"א (הקריה), בית לחם הגלילית, וילהלמה, כאשר נולדת השכונה הגרמנית בירושלים השאר יורדות בחשיבות, הכי חשוב היה להתקרב לירושלים.

נדגיש את סיפורו של אחד מהשכונה שבמקורו היה רוסי שהיגר לגרמניה. הוא היה ברון היגר לגרמניה והוא מהגר אתם לארץ. הוא מביא הרבה כסף ובונה בית שחלק ממנו בית מלון. הוא השאיר בגרמניה אישה וילדים - יונה, פטרוס, תביתה. ממש כמו האתרים הקדושים כאן. האיש היה חולה איסוף מצבות עתיקות. הוא היה משלם הון עתק לילדים של יפו תמורת חלקיקי אבן עם כתובות. כשהוא מתבגר קצת הוא יורד קצת מנכסיו ומבקש מילדיו מקום להציג את התערוכה, היא מסתובבת בעולם ומגיעה לאוסלו ושם היא נמצאת עשרות שנים.

הבנים במהלך החיפוש אחר מקום לתערוכה, פורצת מלחמת העולם הראשונה והאוצר נתקע באוסלו והבנים מתגייסים לצבא הגרמני. הבן פטרוס נהרג בתאונת מטוס, אחיו יונה מתחתן עם בחורה ברוסיה והוא הוליד בן אחד - פיטר (פטרוס) יוסטינוב, השחקן שכולנו מכירים. הסבא שלו, הברון יוסטינוב בנה כאן את בית המלון, שיוסטינוב היה כאן ב 72 הוא רק רצה לבוא ולראות את בית סבא שלו. למלון היה פרק ענק, שנראה ממש כמו גן-עדן. הגן נקרא גן הברון. לימים אחד הדיירים כאן היה האיש שי עגנון. בספרו תמול שלשום הוא מספר כי בא לבקר את אולדנברנד שגר כאן כי נקי מסודר ונעים כאן, והיא רחוקה מהרעש והלכלוך של יפו.

 

שכונה אמריקאית

למטה אבן כורכר ולוחות עץ. פדיחה של המדריכה עם צוות השיפוץ המקומי.

אנו בחלקים האמריקאים המקוריים אליהם נכנסו הגרמנים. גבולות השכונה היו בקיר מולנו, מעבר לזה החלק הנמוך יותר מחוץ לשכונה. למה באנו הנה, כאן בקצה עמדה תחנת קמח בעשור הראשון שני למאה ה 20. תוצרת הקמח הייתה כל כך טובה עד שהטורקים ניסו להכריח אותו לפתוח את תחנת הקמח בשבת. את הסיפור מצאתי אצל ד"ר צבי אילן.

 

הכנסייה עימנואל הלותרנית

מכנסייה ישנה בסגנון גרמני כבד, עם קישוטים כהים, עם כתובות, מנורה ענקית מהחור למעלה, הכל מאוד רציני היא הפכה למקום שבקושי מזהים שהו נוצרי. מה קרה ? הכנסייה נבנתה ב 1904 על ידי הגרמנים כאן. למה השתנתה הכנסייה בפנים ? היו מלחמות בין הבריטים לגרמנים (42 גורשו הגרמנים בגלל שהיו פרו הריך השלישי). הכנסייה נשארה בלי אימה ואבה והאנגליקנים ממול שמרו עליה אבל לא היה אימה או אבא. הארגון הלותרני העולמי החליט שנורבגיה תהיה אחראית על הכנסייה. היא החליטה לדאוג להחזיק לממן ולשמור על הכנסייה. הם החליטו לחדש את הכנסייה. החידוש של הכנסייה עם הוויטראז'ים, הכל בהיר, וכל האווירה כאן היא בהירה. הכנסת החלונות מכניסה צבע, אדום, כחול... האומן שעשה אותם לקח את המוטיבים משני מקורות, תנ"ך ברית החדשה, סיפור יונה, פיטר ביפו, תביתה, חזון המאכלים הכשרים, השליחים מקורנליוס. אלו דברים שהיו כאן ביפו, היא שואבת מהמקור. אנו רואים כי אין כאן שום צלב כדי לא לפגוע בשכנים היהודים והמוסלמים. מי שיש לו אמונה בפנים לא צריך בחוץ דברים. המקום נראה ממש כמו בית כנסת.

אנו רואים כאן מנורה דולקת כי המשיח כבר בא, שתי ידיים של ברכה כמו על פמוטים של שבת. החלונות האלו מעוררים שאלות איפה אנחנו בבית כנסת או כנסיה, למה כתר הקוצים כמגן דוד. כי ישוע הוא יהודי והעם שלו סבל, 77 זה לא רחוק מהשואה. אין קשר בין הכנסייה לאכסניה.

 

מלון ירושלים

ביפו המלון המפואר היה המלון הזה נקרא מלון ירושלים ובגרמנית כתובה ברכה על הבאים אליו. חדריו נקראו על שמות הנביאים. הבניין שמר על צורתו ויש איסור להרוס אותו הוא תחת החוק של שימור אתרים.

אנו ליד מסעדה היקרה ביותר בארץ, השף חיים כהן מהטלביזיה, שום פלפל ושמן זית. מסעדה בסגנון נובל קוויזין. צורת בניה אמריקאית כאן העץ עושה בעיות. 1989 התארגנה קבוצת משקיעים ישראלים שלחו לארה"ב להשתלם את האדריכלים ללמוד את הנושא והוא נבנה מחדש בדיוק אותו דבר למעט הפודיום מתחת. מאחורה הגג של מלון ירושלים. אנו רואים את שולי השכונה ממול, החומה כאן, על רחוב יפו/ת"א, דרך אילת של היום.

בנית ה CID

בניין ה CID, כאן היה ניסיון לפגוע בבריטים, המבצע נכשל כי רק גרם המדרגות נפגע, הוא היום חדר שימוש ומסוכן ויש עליו חוק שימור.

 

גמנסיה 2

גימנסיה השניה, הנה היא עברה, מכאן למגדל שלום.

תחנת הרכבת / מוזיאון בתי האוסף של צה"ל

אתר תחנת הרכבת הראשונה ביפו, שמסילת הברזל שלה נחנכה ב 1892 והיא פתחה את הדרך מיפו לירושלים, בצ'יק צ'ק ארבע וחצי חמש שעות לכל כיוון במקרה הטוב.

הצרפתים בונים את המסילה, ואנו רואים כי אנו די רחוקים מהנמל. מאוחר יותר הבריטים מוסיפים חתיכה קטנה ומחברים אל הנמל. כאן מוזיאון בתי האוסף של צה"ל, שווה לבוא הנה לבקר, פתוח חמישה ימים בשבוע עד חמש בערב, כל כלי הנשק שהיו בארץ, כולל מתנות של רמטכ"לים ושרי ביטחון...

 

על הגשר בין ולהלה לנווה צדק

כבר יצאנו מיפו ואנו רואים את כנסיית דניאל. ב 1903 נבנית שכונה גרמנית חדשה כי בקודמת נגמר המקום. שמה הוא ולהלה - גן עדן במיתולוגיה הגרמנית. מכאן מתחילה השכונה, למטה חומה המקיפה את נווה צדק. מתחתינו הרכבת שנסעה מכאן לכיוון ירושלים עם תחנות בדרך. הנה כאן לידה מתעוררת שכונה חדשה, השכונה קודמת לתחנת הרכבת 1887 היא השכונה הראשונה היהודית מחוץ לחומותיה של יפו. שכונה גרמנית היא השלישית, ראשון נווה צדק, אחר כך מסילת ברזל אחר כך ולהלה. נווה צדק מגיעה עד לבית עם הכיפה החומה ביתה של משפחת רוקח (ישראל רוקח). זה הבית הקיצוני צפוני בשכונה. בצד השני ממש כאן הבית הראשון הוא הקצה הדרומי. הגשר הזה גשר שלוש שממשיך את רחוב שלוש. הוא נבנה לטובת אהרון שלוש הנכבד שהיה צריך את הדרך מנווה צדק ליפו כל יום, פעם אחת נפלה הכרכרה והוא שבר את ידו, ואז הקימקם בונה לכבודו גשר, אחר כך עוברת כאן הרכבת.

שכונת נווה צדק היא השכונה הראשונה שיצאה מחוץ לשכונות יפו העתיקה. שני הורים לרעיון הזה, שמעון רוקח, בן למשפחה סוחרים בירושלים שנשלח על ידי אביו לדאוג לעסקי המשפחה ביפו. הוא מארגן כ 40 משפחות מחפשים חלקת אדמה ומסתבר שאופק מי תהום היה גבוה מדי, ומחפשים חלקה אחרת אז מצטרף שלוש, אהרון שלוש, יהודי מאלג'יר המתיישב ביפו ועוסק בקניית ומכירת אדמות. היה לו בערך 800 דונם אדמה באזור. הוא מתעניין ונאמר לא כי מדובר ב 10 דונם, והוא מציב שני תנאים, תוך שנה יגורו כאן ותנאי שני שגם הוא יהיה חלק מהשכונה, הוא לא לוקח כסף במזומן מיד. עושים הגרלות כל שנה מספר בתים עד שהגיעו ל 48 יחידות דיור על 2 רחובות, שלוש שורות בתים, בקצה אחד רוקח, בשני שלוש.

 

קמפוס חינוכי

אנו ביחידה נפרדת מנווה צדק ומשכונה שניה שקמה היא נווה שלום ונמצאת שם, אנו בקמפוס החינוכי של השכונות שקמו כאן. יש כאן בית ספר לבנים ובית ספר לבנות. בהתחלה הם היו תחת חובבי ציון ואליאנס. הקיר כאן נותן לנו את סיפורי האנשים והשכונה. מזהים את ג'מעה אל-בכר, מסגד הים ליד דר אל יהוד. רוקח במרכז, שלוש בצד. רואים את אמזלג, בעל נתינות זרה ולכן היה זה שעל שמו ירשמו הקרקעות (סגן הקונסול האוסטרי). אנו רואים את זרך ברנט, הוא האבא של נווה שלום, שלוש שנים אחרי נווה צדק (1890). אנו רואים את התפוזים כי רוקח היה אבי חברת פרדס שייצאה תפוזים ועד היום היא קיימת. בית ספר לבנות, הדיליג'אנס המפואר. הרכבת, הגשר עליו עמדנו, אחוזת בית, גימנסיה הרצליה.

יוסף חיים ברנר, אלכסנדר זיסקין רבינוביץ. דוד שמעוני. צ'צ'קס (שי עגנון) . הרב קוק, שהיה צעיר מאוד ובא להיות הרב של מושבות דרום יהודה ויפו. דבורה בארון אשתו של יוסף אהרונוביץ ועורכת עיתון הפועל הצעיר.

רואים את האוהלים לחופי תל אביב בגלל היהודים שברחו בזמן מאורעות מיפו.

הבית של משפחת שלוש - שהיה בקצה השכונה. הוא עדיין שיך לצאצאים שלה.

משפחת אבולפיה, משפחה טבריאנית מבוססת מאוד ממקימי אחוזת בית. צ'צקס שהיה בחור צעיר, הגיע לארץ ב 1909, הלך לעבוד אצל ש.ב.ציון. הוא כותב סיפור בשם עגונות. הוא מוציא שם מהכותרת וחותם עגנון. הסיפור היה מוצלח ולקח לו הרבה זמן להודות שצ'צ'קס זה שמואל יוסף עגנון, גר כאן ארבע שנים, נסע לגרמניה, חוזר הנה ועובר ישר לירושלים.

רחובות רוקח ושטיין היו הרחובות של נווה צדק.

 

בית הכנסת

בית הכנסת הספרדי, משפחת שלוש. הוא עבר הרס ונדלי שבוע שעבר והרבה שנים הוא בהזנחה. לידו בית כנסת חסידי, שכבר הוא לא משמש.

יוסף חיים ברנר, יוסף אהרונוביץ עורך עיתון הפועל הצעיר ורעייתו כאן הם גרו, כאן הייתה גם מערכת עיתון הפועל הצעיר. הוא קרס לאט עד שלפני כמה שנים היחידה לשימור ושחזור קיבלה את הבניין הזה והפכו אותו לבית המוזיאון של נחום גוטמן למרות שאין לו הנה קשר.

בית משפחת רוקח שראינו מהצד השני, מי שהפך אותו לסטודיו לאומנות זו הנכדה שלו האומנית הפסלת לאה מג'רו מינץ' שניתן ליאות יצירות שלה הרבה מאוד בדגש על נשים. היום בתאום מוקדם אפשר לבקר כאן לא נורא יקר. יש סרט, הדרכה...

 

הקולנוע

1914 העיר היחידה ללא קולנוע היא ת"א. מחליטים לגאול אותה מייסוריה. וויסר ואברבנל בונים כאן ראינוע / סינמטוגרף. רואים תמונות זזות וליד יושב פסנטרן ליד המסך ומנגן. כאשר הגיע פס הקול עם הקולנוע והיה צריך לפטר את הנגן אבל הוא יושב כאן שנה וחצי מקבל משכורת ולא מנגן, זה היה כוחה של ההסתדרות.

בתי התאומים

בתי האחים למשפחת שלוש, האב בונה לבניו בתים זהים לחלוטין שלא יריבו ביניהם. הם לא שייכים למשפחה היום, הם מחוץ לנווה צדק וגם לא באחוזת בית, הם שופצו לא מזמן.

 

קיוסק

עם העלייה הפולנית כבר מ 1911 (לפני העלייה הרביעית) פרחו כאן הקיוסקים כמו שאנו רואים כאן. הצ'ופצ'יק למעלה זו כליא-ברק.

ביאליק אמר "גזזיני ואגרשך ותעדפיני במיליך" תני לי גזוז ואתן לך גרוש ותני לי עודף במיל.

חמש שורות של אלטרמן " אומרים אנשי ירושלים... בכל זאת יש בה משהו..."

אנו בנווה שלום מ 1890 שכול הרחוב מלווה את השכונות זו אחר זו שבע במספר. נווה שלום הרבה יותר גדולה מנווה צדק.

 

בדרך

אנו על הדרך העתיקה מיפו לירושלים (שדרות בן צבי) וניראה משמאל את סביל אבו נבוט (המיוחס לו). על קו הרקיע הכנסייה. שני מוסדות חשובים באבו כביר, אחד זה בית מעצר מימין, והשני זה המכון הפתולוגי, לרפואה משפטית מעבר לשלט של תחנת פז משמאל, מעבר לצומת המרומזר. שכונת אבו כביר מתחילה מכאן הלאה לצפון מזרח.

מקווה ישראל מימין והנה הוא שער ירושלים של מקווה עליו נדבר בקשר למפגש קיזר הרצל.

טופס הזמנה  |  גלריה  |  חדשות מנקודת חן  |  טיולי בר מצווה, טיול בת מצווה  |  טיולי משפחות  |  מדריך טיולים  |  טיולים ב 199 ₪ לאדם  |  קישורים  |  ימי גיבוש  |  ימי כיף ופינוק  |  שאלון ימי גיבוש
כתובתנו: הארבל 43/1 אורנית מיקוד 44813 טלפון 035102916 דואל: office@israeliguide.com
האתר נבנה ע"י  מונסייט - 2007 כל הזכויות שמורות לנקודת חן-איזראלי גייד בע"מ ©